שמו היה סעיד אל-חמאדי.
בן 48, מיליארדר מדובאי, בן למשפחת סוחרי נפט עתיקה.
הוא היה רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה — מכוניות, יאכטות, וילות מזהב.
אבל מה שסעיד רצה עכשיו לא נמכר בכסף: הוא רצה תחושת שליטה, ריגוש, משחק.
בדיוק כמו שוגר דדי !
ולכן הוא הגיע לקהיר.
סעיד לא בא לטייל בין הפירמידות או לשוט על הנילוס.
הוא הגיע לצוד.
המודיע שלו בקהיר — בחור מקומי בשם כמאל — כבר הכין רשימה: דוגמניות מתחילות, סטודנטיות עניות, רקדניות מועדונים.
כולן יפות. כולן מוכנות "להתיידד" בשביל דולר.
סעיד שכר סוויטה יוקרתית במלון "נילוס גרנד", מול הנהר.
כל לילה ערך מסיבה פרטית: מוזיקה מחרישת אוזניים, אלכוהול בשפע, בדים יקרים שפרושים על הרצפה כמו מחנה בדואים בגרסת VIP.
הבחורות הגיעו. בעיניים נוצצות.
הוא לא דיבר הרבה.
לא היה צריך.
כסף מילא את החלל במקומו.
סעיד בחר בקפידה: לא את היפות ביותר, אלא את אלו שהיו רעבות באמת.
אלו שהייתה להן אש בעיניים, אבל גם שבריריות שפיתתה אותו לשבור אותן.
בערב השלישי, כמאל הציג בפניו את לינה.
היא הייתה בת 19, סטודנטית לפילוסופיה, גרה בשכונה מתפוררת בצפון קהיר.
שחורת שיער, עיניים גדולות כמו הסהר שמעל המדבר.
היא לא לבשה בגדים יוקרתיים, לא התאמצה להרשים — וזה דווקא ריתק את סעיד.
בפגישה הראשונה, הוא נתן לה שעון יוקרתי.
בלי מילים.
היא קיבלה אותו, נזהרת כאילו מדובר בפצצה.
הם נפגשו שוב בלילה הבא. סעיד הבטיח לה הכל:
לימודים באירופה. דירה מפוארת. חופש כלכלי מוחלט.
אבל היה תנאי אחד — נאמנות עיוורת.
לינה הייתה צריכה להיות זמינה לו בכל רגע, לנסוע איתו לכל מקום, לשתוק כשצריך ולחייך למצלמות כשהוא ירצה.
לינה, שהכירה רק חיי מחסור, התלבטה.
חלק ממנה רצה לברוח, לשמור על הכבוד.
אבל החלק האחר — עייף מרעב, עייף מהבטחות ריקות — רצה להאמין שהפעם מישהו באמת יחלץ אותה.
היא אמרה כן.
במשך שבועיים, חייתה כמו בסרט: מסעדות יוקרה, בגדים של מעצבים, טיולים במסוקים.
חברותיה לשעבר בקהיר בקושי הכירו אותה.
חלק קינאו. חלק לחששו מאחורי גבה.
אבל לינה הרגישה כלואה.
סעיד שלט בה ביד ברזל: החליט עם מי תדבר, מה תלבש, מתי תישן.
הוא בחן כל חיוך שלה כאילו היה מניה בבורסה.
בפעם הראשונה שהעזה לומר לו לא — כשסירבה להתלוות אליו לפגישה עם חברים בדובאי — הוא נעלם לשבוע.
כשהוא חזר, העניק לה טבעת יהלום — ואז סגר אותה בחדר המלון לשני לילות רצופים.
לא מכות. לא צעקות. רק שתיקה ארוכה. עונש קר.
לינה הבינה: היא נמכרה.
גם אם לא נחתם חוזה — נשמתה הייתה שייכת לו.
בלילה ההוא, היא החליטה לברוח.
היא התקשרה לחבר מהעבר — מוסטפא, בחור שעבד בתור מלצר בבית קפה שבו נהגה ללמוד.
יחד הם תכננו: לינה תעמיד פנים שהיא נוסעת לסלון יופי, ובדרך תברח דרך שוק צפוף ליד תחנת הרכבת.
התוכנית הצליחה — חלקית.
סעיד הבין מה קורה מהר מדי.
אנשיו, לבושים כמאבטחים רגילים, רדפו אחריהם בסמטאות קהיר.
לינה ומוסטפא קפצו בין דוכני פירות, חמקו בין עגלות חצילים.
הרחובות הריחו מעשן, זיעה ופחד.
בסוף, ליד תחנת הרכבת המרכזית, מוסטפא נתן ללינה תיק קטן:
דרכון מזויף, קצת כסף, ושם של איש קשר באלכסנדריה.
"התפללי," הוא לחש לה.
לינה הספיקה לעלות על רכבת צפונה — דקות לפני שאנשיו של סעיד הגיעו.
הנסיעה הייתה כמו חלום שבור: ריחות דלק, קרונות חורקים, אנשים ישנים בחיק זה של זה.
באלכסנדריה, איש הקשר — בחור עקום חיוך בשם עלי — עזר לה לעלות על ספינת דייגים ישנה.
אף אחד לא שאל לאן.
הם הפליגו צפונה, ללב ים, שם החוקים נמסים במלח והאדם נשאר עם עצמו בלבד.
קמילה התעוררה בבוקר על הסיפון, מוכה ברוח וגשם, אבל חופשייה.
היא לא ידעה מה מחכה לה: יוון? טורקיה? אולי סתם חוף שומם.
אבל בפעם הראשונה בחייה, הבחירה הייתה שלה.
ובזמן שסעיד חזר לדובאי, מסמן לעצמו עוד כישלון קטן במסע הציד שלו, לינה נשבעה:
היא לא תחזור להיות רכוש.
לא תהיה חפץ בסלון של מיליארדרים.
היא תלמד להיות הציידת — לא הנטרפת.
