נטע, רוני, מאיה וליאן – ארבע נערות מבאר שבע – עלו על הרכבת בצהרי שישי. הן דיברו וצחקו כל הדרך, לוגמות אייס קפה בתחושה שעומד לקרות משהו אחר, שונה לגמרי ממה שהכירו בעיר שלהן
כשהרכבת עצרה בתחנת ההגנה והן ירדו, תל אביב קיבלה אותן בריח של חומוס, רעש של צופרי מוניות, והמון אנשים שכולם נראו עסוקים במשהו מרגש. הן החליפו מבטים – והלב שלהן דפק חזק יותר.
התחנה הראשונה הייתה בשדרות רוטשילד. הן טיילו לאט מתחת לעצים, ראו זוגות על ספסלים, רוכבי אופניים, מוזיקאי רחוב עם גיטרה. הן צילמו סלפי אחרי סלפי, מרגישות לרגע חלק מהעיר הגדולה.
אחר כך הגיעו ל"ביל"ו", המועדון עליו שמעו כל כך הרבה. בפנים – אורות מהבהבים, מוזיקה חזקה, רחבה מלאה אנשים. בהתחלה הן עמדו בצד, מתביישות, אבל אז רוני תפסה יוזמה וגררה את כולן לרקוד. מהר מאוד הן מצאו את עצמן במרכז הרחבה, שרות בקול עם השירים, שוכחות שהן רק אורחות בעיר.
לקראת חצות הן יצאו החוצה לנשום אוויר. תל אביב לא נראתה עייפה בכלל – בתי קפה מלאים, צעירים יושבים על מדרכות, והמוניות עוברות בלי הפסקה. מאיה אמרה: “איזה מדהים… כאילו העיר הזו לעולם לא הולכת לישון.”
בשעה שלוש לפנות בוקר הן אכלו פיצה ברחוב קינג ג’ורג’, צוחקות על כל מה שעבר עליהן, ומרגישות שהלילה הזה – גם אם חד־פעמי – יישאר איתן לנצח.
למרות שראו בחלק מהמקומות נערות ליווי .
